תקציב הביטחון חוצה את רף 112 המיליארד: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להזניח את כל השאר?
תקציב הביטחון של ישראל לשנת 2025 צפוי לעמוד על כ־112 מיליארד שקל, רמה חסרת תקדים שמשקפת את המציאות הביטחונית המורכבת שבה שרויה המדינה. אלא שהסכום העצום הזה מעורר שאלה דחופה לא פחות: כמה נותר בקופה עבור מערכות החינוך, הבריאות והתשתיות שעליהן נשען היומיום של כל אזרח? התשובה, כפי שמתבהר מהנתונים, מטרידה.
קפיצת מדרגה שלא הייתה צפויה
עוד לפני שנתיים, תקציב הביטחון הישראלי עמד על סדר גודל נמוך משמעותית. המלחמה שפרצה באוקטובר 2023 שינתה את המשוואה מן היסוד. ההוצאה הביטחונית תפחה בעשרות מיליארדי שקלים, והגידול לא נבלם גם כשהלחימה הפעילה פחתה בעצימותה. מדובר בעלייה שנובעת לא רק מעלויות תחמושת ותפעול, אלא גם מהשקעות ארוכות טווח בהתחמשות, שיקום כוחות, חיזוק מערכי הגנה ומילואים.
כשמדברים על 112 מיליארד שקל, חשוב להבין מה המשמעות ביחס לתקציב המדינה כולו. שיעור ההוצאה הביטחונית מתוך התוצר המקומי הגולמי טיפס לרמות שלא נראו בישראל מאז שנות השמונים. המשמעות ברורה: כל שקל שמופנה לביטחון הוא שקל שלא מגיע למקום אחר.
חינוך: הראשון לשלם את המחיר
מערכת החינוך בישראל סובלת כבר שנים מתת מימון מבני. הפער בין ישראל למדינות ה־OECD בהוצאה לתלמיד ידוע ומתועד, ובתקופה שבה תקציב הביטחון בולע חלק גדל והולך מהעוגה, קשה לראות כיצד הפער הזה ייסגר.
בפועל, המשמעות מורגשת בכיתות עצמן. מחסור במורים, תשתיות מיושנות, כיתות צפופות ותוכניות לימוד שזקוקות לרענון, כל אלה דורשים משאבים שפשוט לא נמצאים. כאשר הממשלה נדרשת לבחור בין רכש ביטחוני דחוף לבין בניית אגף חדש בבית ספר פריפריאלי, התוצאה ידועה מראש.
ההשלכה אינה רק לטווח הקצר. מערכת חינוך שאינה מקבלת את המשאבים הנדרשים פוגעת בהון האנושי של המשק לעשורים קדימה, וזו בדיוק הנקודה שכלכלנים רבים מזהירים מפניה.
בריאות: מערכת שכבר עכשיו על הקצה
גם מערכת הבריאות, שנמתחה עד הקצה בשנים האחרונות, חשה את ההשפעות. ישראל מפעילה את אחת ממערכות הבריאות הציבוריות היעילות בעולם, אבל יעילות לבדה לא יכולה לפצות על מחסור כרוני במיטות אשפוז, בכוח אדם רפואי ובציוד.
זמני ההמתנה לניתוחים ולרופאים מומחים מוסיפים להתארך. בתי חולים ממשיכים לפעול בתפוסת יתר, ותוכניות לבניית מתקנים חדשים מתעכבות בשל מגבלות תקציביות. בפריפריה המצב חמור אף יותר, כשתושבים נאלצים לנסוע מרחקים ארוכים לקבלת טיפול בסיסי.
העומס הביטחוני מייצר גם ביקוש רפואי נוסף, בין היתר טיפול בפצועים, שיקום לוחמים ומענה לצרכים נפשיים של אוכלוסייה שחיה תחת מתח מתמשך. אלא שההוצאה על כל אלה לא תמיד נספרת כהוצאה ביטחונית, מה שיוצר לחץ כפול על תקציב הבריאות.
תשתיות: הפקק שלא ייפתר בקרוב
אם יש תחום שבו ישראל כבר משלמת מחיר יומיומי על שנים של השקעה חסרה, זה תחום התשתיות. הפקקים הכבדים בכבישי ישראל, מערכת הרכבות שעדיין לא מכסה חלקים נרחבים מהמדינה, תשתיות מים ביוב שזקוקות לשדרוג, כל אלה ממתינים למשאבים שנדחקים הצידה.
פרויקטים תשתיתיים גדולים דורשים תכנון והשקעה של שנים, ודחייתם אינה רק עניין של אי נוחות. תשתית לקויה פוגעת ישירות בפריון העבודה, במחירי הדיור, באיכות החיים ובכושר התחרות של המשק. לפי הערכות גורמי מקצוע, כל שנת דחייה בפרויקט תשתיתי מרכזי עולה למשק מיליארדים בפריון אבוד.
הגירעון כאיום בפני עצמו
ההוצאה הביטחונית המוגדלת, בשילוב עם הכנסות מס שנפגעו בעקבות ההאטה הכלכלית, מובילה לגירעון תקציבי משמעותי. גירעון גבוה מחייב גיוס חוב נוסף, מה שמגדיל את תשלומי הריבית השנתיים ומצמצם עוד יותר את התקציב הזמין לשירותים אזרחיים.
מדובר במעגל שמזין את עצמו: ככל שהגירעון גדל, עלויות המימון עולות, ונותר פחות כסף להשקעה. סוכנויות הדירוג הבינלאומיות כבר הורידו את דירוג האשראי של ישראל, מה שמייקר עוד יותר את גיוס החוב ומחזק את הלחץ על הקופה הציבורית.
העלות האמיתית נמדדת ביומיום
עבור האזרח הממוצע, ההשפעות מורגשות בצורה מאוד קונקרטית. הורים שרואים כיתות צפופות, מטופלים שממתינים חודשים לתור, נהגים שמבזבזים שעות בפקקים, כל אלה הם התוצאה הישירה של סדרי עדיפויות תקציביים.
אין חולק על כך שהביטחון הוא צורך קיומי. ישראל פועלת בסביבה אסטרטגית מורכבת שמחייבת מוכנות צבאית גבוהה. אך שאלת האיזון בין ביטחון לבין השקעה אזרחית אינה שאלה שולית. מדינה שמזניחה את מנועי הצמיחה שלה, את ההון האנושי ואת התשתיות הפיזיות, עלולה למצוא את עצמה חלשה יותר גם מבחינה ביטחונית בטווח הארוך.
בין ביטחון לחוסן כלכלי
הדיון על 112 מיליארד שקל לביטחון אינו דיון על האם ישראל צריכה צבא חזק. התשובה לכך ברורה. הדיון האמיתי הוא על היכולת לשמור על חוסן לאומי במובן הרחב, חוסן שכולל חינוך איכותי, בריאות נגישה ותשתיות שמאפשרות צמיחה. בסופו של דבר, השאלה שכל ממשלה תצטרך לענות עליה היא לא כמה מוציאים על ביטחון, אלא כמה אפשר להוציא מבלי שהמחיר ישולם דווקא על ידי מי שאמורים להיות מוגנים.
