עלות המלחמה: הנטל הכלכלי שכל ישראלי ישלם עליו בשנים הקרובות
המלחמה בעזה ובזירות הנוספות עולה למדינת ישראל כ-2.5 מיליארד שקל ביום, סכום שמצטבר לעשרות מיליארדים בקצב מסחרר. מדובר בהוצאה ביטחונית חריגה בהיקפה, שמעמידה את המשק הישראלי בפני אתגר תקציבי שלא נראה כמותו מזה עשרות שנים. השאלה שמעסיקה כלכלנים, משקיעים ואזרחים כאחד היא פשוטה אך כואבת: מאיפה יגיע הכסף, ומי בסופו של דבר ישלם את החשבון?
מה כולל החשבון היומי
כשמדברים על 2.5 מיליארד שקל ביום, מדובר בסכום שכולל מגוון רחב של הוצאות. תחמושת, דלק, תחזוקת כלי מלחמה, שכר למילואימניקים, פיצויים לעסקים ולתושבים מפונים, ועוד שורה ארוכה של סעיפי הוצאה שנדרשים כדי לקיים מערכה צבאית בהיקף נרחב. לצד ההוצאה הביטחונית הישירה, קיימות עלויות עקיפות שקשה יותר לכמת, כמו אובדן תפוקה כלכלית, פגיעה בענף התיירות, עזיבת משקיעים זרים ושיבוש שרשראות אספקה.
לשם השוואה, תקציב המדינה השנתי עומד על כ-500 מיליארד שקל. המשמעות היא שעלות המלחמה היומית מהווה כחצי אחוז מהתקציב השנתי כולו, מדי יום. בחישוב חודשי, מדובר בכ-75 מיליארד שקל, סכום שמתקרב לתקציב הביטחון השנתי כולו בתקופת שגרה.
הגירעון התופח והדירוג שבסכנה
ההוצאה הביטחונית החריגה הובילה לגידול משמעותי בגירעון התקציבי. ישראל עברה תוך חודשים ספורים ממצב של משמעת פיסקלית סבירה למצב שבו הגירעון מתנפח בקצב מדאיג. חברות דירוג האשראי הבינלאומיות כבר הגיבו בהורדת תחזית ובהורדת דירוג בפועל, מהלך שמייקר את עלויות הגיוס של המדינה בשוקי ההון.
דירוג אשראי נמוך יותר אינו רק נתון טכני. הוא משפיע ישירות על הריבית שהמדינה משלמת על חובותיה, ובהמשך גם על הריבית שאזרחים ועסקים משלמים על הלוואות. כלומר, הפגיעה בדירוג מתגלגלת בסופו של דבר אל הכיס של כל משק בית.
מה קורה כשהמדינה לווה יותר
כדי לממן את הפער בין ההכנסות להוצאות, ישראל נאלצת לגייס חוב בהיקפים חריגים. גיוס חוב כשלעצמו אינו בהכרח בעייתי, כל עוד הוא נעשה בריבית סבירה ובקצב שניתן לנהל. אולם כאשר הגירעון גדל במהירות והדירוג יורד, תנאי הגיוס הופכים ליקרים יותר, מה שיוצר מעגל שמזין את עצמו.
יחס החוב לתוצר, שנחשב למדד מרכזי לבריאות הפיסקלית של מדינה, צפוי לעלות משמעותית. אם לפני המלחמה עמד היחס על כ-60%, התחזיות מדברות על עלייה ניכרת שתחזיר את ישראל לרמות שלא נראו מזה שנים רבות.
מי ישלם את החשבון
ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שמלחמות ממומנות בסופו של דבר בשלוש דרכים עיקריות: העלאת מיסים, קיצוץ בהוצאות אזרחיות, או הגדלת החוב שתשולם על ידי הדורות הבאים. סביר להניח שישראל תיאלץ לשלב בין שלוש האפשרויות.
- העלאת מיסים: כבר עכשיו נשמעים קולות הקוראים להעלאת מס הכנסה, מע"מ או מיסים עקיפים אחרים. צעד כזה יפגע בכוח הקנייה של משקי הבית, במיוחד של מעמד הביניים והשכבות החלשות.
- קיצוץ תקציבי: משרדי ממשלה אזרחיים כבר נדרשו לקצץ בתקציביהם. המשמעות היא פחות משאבים לחינוך, בריאות, רווחה ותשתיות, תחומים שהשפעתם על איכות החיים מורגשת לאורך זמן.
- גלגול החוב קדימה: חלק ניכר מהמימון ייעשה באמצעות חוב שייפרע בעשורים הקרובים, כלומר ילדים שנולדים היום יממנו חלק מעלויות המלחמה הנוכחית.
ההשפעה על חיי היומיום
עבור הישראלי הממוצע, ההשלכות הכלכליות של המלחמה כבר מורגשות. יוקר המחיה, שהיה גבוה גם לפני המלחמה, צפוי להמשיך ולעלות. שוק הדיור, שכבר סבל ממחירים מנופחים, מתמודד עם אי ודאות שמשפיעה על היצע הבנייה ועל נגישות האשראי. ענפים שלמים במשק, ובמיוחד עסקים קטנים ובינוניים באזורי הפריפריה, מתקשים לשרוד.
גם שוק העבודה חש את ההשפעה. מאות אלפי מילואימניקים שנקראו לשירות נעדרים ממקומות עבודתם, מה שפוגע בתפוקה ובפעילות העסקית. עובדים זרים ופלסטינים שהיוו חלק משמעותי מכוח העבודה בענפי הבנייה והחקלאות אינם נוכחים, מה שיוצר מחסור בכוח אדם ולחץ נוסף על המחירים.
נקודות אור בתמונה הכלכלית
למרות התמונה המאתגרת, חשוב לציין שהמשק הישראלי נכנס למלחמה ממצב פתיחה טוב יחסית. יחס החוב לתוצר היה נמוך בהשוואה בינלאומית, יתרות המט"ח של בנק ישראל גבוהות, וענף ההייטק ממשיך לייצר הכנסות משמעותיות. בנוסף, הסיוע האמריקאי, הן הצבאי והן הכלכלי, מהווה כרית ביטחון חשובה.
כלכלנים מציינים גם שהמשק הישראלי הוכיח בעבר חוסן וכושר התאוששות גבוהים לאחר מלחמות ומשברים. לאחר מלחמת יום כיפור, לאחר האינתיפאדה השנייה ולאחר מבצעים צבאיים קודמים, המשק חזר לצמיחה תוך פרק זמן סביר.
אבל הפעם זה שונה?
ישנם מי שטוענים שהמערכה הנוכחית שונה במהותה ממלחמות קודמות, הן מבחינת משך הזמן, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת הנזק למרקם החברתי והכלכלי. ככל שהמלחמה מתארכת, כך העלויות מצטברות והיכולת להתאושש מהר הופכת מורכבת יותר.
השורה התחתונה בתלוש המשכורת
בסופו של יום, 2.5 מיליארד שקל ביום הם לא רק מספר בדוח תקציבי. הם מתורגמים למיסים גבוהים יותר, לשירותים ציבוריים מצומצמים יותר, לריבית גבוהה יותר על המשכנתה ולאי ודאות כלכלית שמלווה כל החלטה עסקית ופרטית. השאלה אם ישראל יכולה לשלם את החשבון אינה שאלה של יכולת בלבד, אלא של סדרי עדיפויות, של חלוקת הנטל, ושל המחיר שהציבור מוכן ומסוגל לשאת. התשובה לשאלה הזו תעצב את פניו הכלכליות של המשק הישראלי לשנים ארוכות קדימה.
